מחקר כמותני-משווה: הוראת תנ"ך, משנה ותלמוד במבחן הזמן

מחקר כמותני-משווה מקיף זה בוחן לראשונה מזה שני עשורים את התפתחות המדיניות הפדגוגית של משרד החינוך בהוראת מקצועות היהדות (מקרא, משנה ותלמוד) במערכת החינוך הממלכתית לאורך כ-80 שנה (1937–2018). המחקר מנתח את המגמות המרכזיות על ציר הזמן באמצעות שני מדדי ליבה: הרובד הכמותי (מספר פרקי הלימוד) והרובד הזמני (היקף שעות הלימוד השבועיות). ממצאים מרכזיים: • שחיקה קריטית בהיקף החומר הנלמד: בתקופת היישוב וראשית המדינה נלמדו כ-300–338 פרקי מקרא בתיכון (כשליש מספר התנ"ך). כיום, היקף החומר לבגרות צומצם ל-50–75 פרקים בלבד - ירידה של למעלה מ-75% בחומר הנלמד. סך הפרקים הנלמד כיום במהלך 12 שנות לימוד (290 פרקים) נמוך מזה שנלמד בעבר בחטיבת הביניים בלבד. • קיצוץ דרמטי בשעות ההוראה: מ-16.1% מסך שעות הלימוד השבועיות בתקופת היישוב (כ-5–6 שעות שבועיות לתנ"ך ותושב"ע), ירדו השעות לכדי 2 שעות שבועיות בלבד בתוכניות המעודכנות. • היעלמות מקצוע התורה שבעל-פה (תושב"ע): בעוד שבשנות ה-50 וה-60 כללה תוכנית הלימודים הממלכתית מאות משניות, פרקי אגדה והלכה, חוסל מקצוע זה כמקצוע חובה מובחן עד שנות ה-90. • התפתחות הוראת המקרא בחינוך הממלכתי נעה מ"עידן המורשת הלאומית" (1937–1968), שבו שימש התנ"ך כקונצנזוס ואבן יסוד לאומית-הומניסטית מתוך שליחות מכוננת זהות (ברוח אחד העם), אל "המפנה הביקורתי" (1969–2003) שבו הוחלפה הגישה הלאומית בגישה ביקורתית-השוואתית ("יהדות כתרבות") לצד צמצום בפועל של חובת הלימוד. תהליך זה הוביל ל"התקבעות השחיקה והניכור" (2003–2018), שבה הפיכת התפיסה הביקורתית לנורמה לצד קיצוץ כמותי מתמשך יצרו אובדן אוריינות בסיסית, בורות וריחוק של התלמידים מעולם המקרא. המלצות למדיניות חינוכית: המחקר קורא להשתחרר מהדיכוטמיה בין יהדות "כדת" ליהדות "כתרבות" ולאמץ הוראה מרובדת המשלבת עומק ערכי, לאומי והיסטורי. כמו כן, מומלץ לאפשר מסלולי לימוד מגוונים בחינוך הממלכתי, לחזק את הכשרת ומעמד מורי המקרא, ולתגמל בקיאות מקראית במסגרות קדם-אקדמיות.