תקצוב החינוך הממלכתי-דתי

בשנים האחרונות, וביתר שאת בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ בשנת 2025, עלתה לשיח הציבורי הטענה כי מערכת החינוך הממלכתית-דתית (חמ"ד) זוכה לתקצוב מועדף ול"תקציבי עתק" על חשבון החינוך הממלכתי-כללי/עברי. טענות אלו מתבססות בעיקרן על מדד "העלות הממוצעת לתלמיד", המציג פערים נומינליים לטובת תלמידי החמ"ד. עם זאת, ממצאי המחקר מלמדים כי הטענות לאפלייה מגזרית מוטעות, בין היתר בשל העובדה שכ-80%–85% מהפער הנומינלי בהוצאה לתלמיד אינם נובעים מתוספות "מגזריות", אלא מהחלת נוסחאות תקצוב אחידות של משרד החינוך (מדד טיפוח, שיעור עולים, חינוך מיוחד ופריסה גיאוגרפית). בנוסף, הרכיבים הייעודיים הנותרים (כגון שעות תפילה ותגבור לימודי יהדות) נועדו לממש את מטרתו הייחודית של החמ"ד המוגדרת בחוק. על פי העיקרון של "יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים", מתן מענה לצרכים ייחודיים אלו מוצדק ואינו מהווה אפליה. כך גם מדד העלות לתלמיד לוקה בכשלים מתודולוגיים ומתעלם ממימון עירוני נרחב ברשויות חזקות. בפועל, מנקודת מבטם של הורי החמ"ד קיים תקצוב בחסר המטיל עליהם נטל תשלומי הורים כבד. המלצת המרכז היא להימנע מ"השוואה כלפי מטה" שתפגע בחמ"ד. הדרך הראויה היא "שוויון כלפי מעלה" – תגבור משאבים לחיזוק הזהות והערכים בחינוך הממלכתי-כללי, לצד הקלה בנטל התשלומים המוטל על הורי החמ"ד. על כן יש להימנע מ"השוואה כלפי מטה" שתפגע בחמ"ד. הדרך הראויה היא "שוויון כלפי מעלה" – תגבור משאבים לחיזוק הזהות והערכים בחינוך הממלכתי-כללי, לצד הקלה בנטל התשלומים המוטל על הורי החמ"ד.